טבעונות VS טבעוניזם

בשנים האחרונות ישנה מגמה של התחזקות תופעת הטבעונות בישראל ובעולם. יותר ויותר אנשים בוחרים באורח חיים המחרים מוצרים מן החי, יותר ויותר רשתות מזון וחברות קוסמטיקה מאמצות את תו התקן הטבעוני, יותר ויותר מסעדות טבעוניות נפתחות, ואורח החיים הטבעוני נעשה יותר ויותר מקובל ונפוץ.
קרנם של ארגונים ויוזמות טבעוניות עולה, מיצגים הסברתיים והפגנות תופסים מקום משמעותי במרחב הציבורי. הטבעונות, שהיתה פעם נחלתו של מיעוט קטן  היא כיום נחלת הכלל, תופעה מיינסטרימית ומוכרת.
יחד עם כל אלה, ובמקביל להם, מתחזקת לה גם מגמה אותה אני מכנה ה"טבעוניזם" –כפייה חקיקתית המנסה להנחיל את ערכי הטבעונות לכלל הציבור בכוח ובאופן בלתי תלוי בהסכמתו, אשר נלוות לה גם פעולות אלימות של יחידים וקבוצות הכוללות השחתת רכוש והפרות סדר, שהיקפן הולך וגדל.

הפוסט הזה יעמוד על ההבדלים בין הטבעונות כאורח חיים בפני עצמו  לבין הטבעוניזם  כאידאולוגיה שמעבר להיותה טבעונית קוראת גם לכפות את אורח חייה על אלה שאינם מעוניינים בכך. הכוונה כאן היא לא ל"טבעונאצים" דהיינו אנשים טבעוניים אשר מאמצים רטוריקה תוקפנית ולא מכבדת, ולמרות שתיתכן חפיפה בינם לבין הטבעוניסטים, אין הדבר מחייב.

טבעונות –  אידיאולוגיה אשר קוראת להחרמת רוב או כל המוצרים מן החי ממניעי מוסר (חמלה כלפי סבלם של בעלי החיים) בריאות (על סמך ההנחה שמוצרים מן החי ככלל לא מומלצים לבריאותו של האדם) ואקולוגיה (כפועל יוצא מאמונה סביבתנית שצריכת מוצרים מן החי גורמת לנזקים אקולוגיים כבדים שהדרך האופטימלית והבלתי נמנעת לפתירתם היא אימוץ אורח החיים הטבעוני) ישנם אנשים הנעשים טבעונים רק ממניע אחד, ישנם הבוחרים שניים מהם או את כל השלושה – ישנם כאלה המסדרים אותם בסדר עדיפויות, וישנם כאלה שנרתעים מלהכניס את הדאגה לבריאותו של האדם לאותה הרשימה עם הדאגה לרווחתם של בעלי החיים. ישנם טבעונים אשר מנהלים את אורח חייהם ומסתפקים בכך, ישנם כאלה אשר נוקטים פעולה אקטיבית ועוסקים בהסברה, משתתפים בהפגנות וכו'. אלה שאינם טבעונים, וצורכים מוצרים מן החי מכונים בעגה הטבעונית "קרניסטים" – היפוכם של אלה הראשונים.

טבעוניזם  – גישה הגורסת כי על כל בני האדם להיות טבעונים, בין אם הם מעוניינים בכך או לא, וכי יש לכפות זאת עליהם בדרך כזו או אחרת במידה ולא ישתכנעו מרצונם. רוב רובם של הטבעוניסטים  לא יתמכו כמובן ברעיון כי כל המכניס לפיו מוצר מן החי יזכה בעונש מאסר, אולם רבים מהם תומכים ביוזמות שונות בחומרתן בעלות בסיס רעיוני דומה – החל ממיסוי מוגבר על מוצרים מן החי ורגולציה שיווקית מסועפת וכלה באמברגו כלכלי על ייבוא מוצרים, המושג באמצעות לוביזם בכנסת, המשמשת גם כמגרש לחקיקת חוקים אשר יבטאו את השקפתם הטבעונית ויחילו על כלל הציבור אינדוקטרינציה בהתאם. הפלג הקיצוני שבהם אף נוקט באלימות ישירה של ממש, מסיג גבול, קורא לפגיעה ברכוש ומוציא אותה לפועל (כדוגמת ארגון 269 הישראלי השואב השראתו מהארגונים בחו"ל) המקבילה האמריקאית לפלג הזה ביצעה כמה וכמה פיגועים כלפי עובדי תעשיית המזון התרופות והביגוד ורכושם.
טבעוניסטים מתנגדים גם לניסויים בבעלי חיים למטרות רפואיות ומנסים לטרפד אותם באמצעות חקיקה או תוקפנות ישירה. על הטיעונים שאלה ניסויים הכרחיים שמצילים חיי אדם הם בוחרים לערער ולאמץ ספקנות גורפת, פעמים רבות מבלי להבין את הבסיס המדעי עד תום ותוך הישענות על עמדות של מספר קטן של מדענים מוטים שאינם חלק מהקונצנזוס בקהילה המדעית. מעטים מהם יצהירו על כך שזכויות בעליי החיים דוחות את רווחת האדם ואת בריאותו, ובתוך כך גם את פיתוח התרופות המצילות חיים, אך גם כאלה ניתן למצוא.
עבור הטבעוניזם "זכויות בעלי-חיים" הוא מושג החורג הרבה מעבר להבעת חמלה ואמפתיה כלפיהם – מדובר ב"זכויות" של ממש: לכל בעל חיים הזכות החוקית לחיים בביטחון, ועל כן כל מי שמפר את  אותה הזכות, דהיינו – משווק, מייצר וצורך מוצרים מן החי לאכילה, קוסמטיקה מטרות רפואיות או כל מטרה אחרת – מבצע עוולה מוסרית ברמה כזו או אחרת ונחשב כפושע שחומרת מעשיו שקולה לזו של עוולות המתבצעות כלפי בני אדם. על כן, אין לו את הזכות לנהוג באופן בו הוא נוהג. כלומר, בעיני הטבעוניזם, להיות לא טבעוני הוא באופן אינהרנטי דבר לא לגיטימי ונפשע, ויש לפעול לכינון חברה  בה הקרניזם כאורח חיים יעשה לפשע בעיני החוק וקיומו יגרור עונשים כדוגמת קנס או מאסר מצד הממסד.
לגבי השאלה בדבר נכונותו של הקונספט "זכויות בעליי החיים" והאם בעלי החיים אכן זכאים לזכויות בדומה לאדם- מדובר בנושא מורכב אשר לו יש להקדיש פוסט משל עצמו, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנחת היסוד הזאת פותחת פתח לשלילת הלגיטימציה של האדם לנהוג ולחשוב אחרת מהטבעונים, ובכך פוגעת בחירות הפרט שלו ומכשירה בפה מלא טרור עממי ו/או ממסדי כלפי כל היבחר לדחות את אורח החיים הזה.

תג מחיר של "החזית העולמית לשחרור בעלי החיים" על ביתו של החוקר אליוט ספינדל.

תג מחיר של "החזית לשחרור בעלי החיים" העולמית על ביתו של החוקר אליוט ספינדל.

"תמכו בלוחמים". כרזה מיליטנטית של "החזית לשחרור בעלי החיים"

"תמכו בלוחמים". כרזה מיליטנטית של "החזית לשחרור בעלי החיים"

ספר הדרכה לשריפת בתי עסק המגישים מזון מן החי. מטעם החזית לשחרור בעלי החיים

ספר הדרכה לשריפת בתי עסק. מטעם החזית לשחרור בעלי החיים

arm1

"בכל האמצעים שיידרשו". לוגו של "המילציה לשחרור בעלי החיים" שהוציאה לפועל פעולות טרור כנגד עובדים בתעשיית המוצרים מן החי

מיצג המזרקה בת"א. מטעם הסניף הישראלי של 269life

מיצג המזרקה בת"א. מטעם הסניף הישראלי של 269life

גארי יורופסקי. מסבירן טבעוני הנודע באמירותיו הקשות כלפי לא-טבעונים, הורשע בוונדליזם והכה כתב ישראלי בעת ביקורו בארץ

גארי יורופסקי. מסבירן טבעוני הנודע באמירותיו הקשות כלפי לא-טבעונים, הורשע בוונדליזם והכה כתב ישראלי בעת ביקורו בארץ

על כן, כל טבעוניסט הוא בהכרח טבעוני אבל לא כל טבעוני הוא בהכרח טבעוניסט, ואין שום מניעה מהראשון להיות מתנגדו המושבע של השני. קיום אורח חיים טבעוני לא מחייב תמיכה בחקיקה והרחבת הפעולות האלימות הממוסדות כנגד קרניסטים וצמחונים, ויכול ללכת יחד ביד עם האמונה כי על אף חוסר ההסכמה, ההסברה והמשחק העסקי בשוק הם הדרכים הנכונות להפיץ את השקפת עולם זו בדרכי שלום מבלי לכפות על אף אחד דבר. הטבעונים האלה מאמינים כי שכנוע והסברה עדיפים על איומים וכפייה.
ישנם כמובן גם טבעוניסטים רבים אשר פועלים באפיקים לא אלימים כמו שכנוע והסברה, בנוסף לפועלם הטבעוניסטי. לכן, פעם הבאה שייגש אליכם פעיל מטעם אנונימוס (ארגון המקדם רגולציה חקיקתית וכפיית ערכים טבעוניים בכוח על מי שאינו חפץ בהם) שב"י (ארגון הפרש מאנונימוס בטענה כי הוא מתון מדי, ומקדם יוזמות נוקשות ורדיקליות אף יותר ממנו) או 269 (ארגון הנוקט בוונדליזם והפרות סדר) שאלו אותו האם הוא שקט עם העובדה שהוא מקדם את שלילת חופש הבחירה שלכם ואלימות ממוסדת כנגדכם פשוט משום שאינכם מסכימים עם השקפת עולמו, אותה הוא תופש כבעלת תוקף אוניברסלי ובלתי ניתנת לערעור.

אפשרי ולגיטימי לחוש חמלה כלפי בעליי החיים, ויותר ממבורך לפעול למען צמצום סבלם בתמיכה ביוזמות ובעסקים טבעוניים, במוצרי קוסמטיקה אלטרנטיביים, ובפעילות הסברתית בכלל. אפשר להיות טבעוני בכל רמ"ח איבריך ולהתנגד לכל סוג של אלימות באופן עקבי, גם כלפי בעלי חיים וגם כלפי בני האדם.
מציאות בה רוב האוכלוסייה היא טבעונית ללא חוקים טבעוניסטיים המכתיבים את אורח החיים, היא מציאות מזמינה וקורצת המסמלת יותר מכל את ניצחונה הרעיוני של הטבעונות. לעומת זאת, מציאות בה כמות גבוהה יותר של אנשים היא טבעונית בעל כורחה עקב כפייה חקיקתית והפללת הקרניזם היא מציאות מפחידה ומרתיעה שמבססת תקדימים חקיקתיים גרועים יותר של הנדוס חברתי, ומסמלת את ניצחונם של ערכי האלימות והכפייה על פני אלה של החמלה והאמפתיה.

דרושה לקהילה הטבעונית הבדלה ברורה בין אורח החיים טבעוני לבין הכפייה הטבעונית, שכן פעמים לא מעטות רבים מבני הקהילה מרגישים עצמם כנופלים בין הכיסאות, בין אם בהסברה מול לא טבעונים, ובין עם  ביחסים פנים-קהילתיים. רצוי ואף מתבקש ששתי הקבוצות הללו – טבעונים המכבדים זכויות אדם וטבעוניסטים המתנגדים להן עקב אבסולוטיזם אידאולוגי – יעמדו על ההבדלים ביניהם. נראה כי המאבק לא צפוי להיות פשוט, אולם דווקא הטבעונים הלא אלימים המכבדים את זכויותיהם של מי שהם אינם מסכימים איתם יכולים למשוך לקהילה הטבעונית הרבה יותר חברים חדשים, אם ידם היא זו שתהיה על העליונה.

הכותב הוא טבעוני לשעבר, שאף פעם לא וויתר על רעיון החזרה לחיק הטבעונות, ועם זאת מתנגד לכפייה ואלימות אידיאולוגית. בעיניו, שני הדברים הולכים טוב יחד.

מודעות פרסומת

החיים כמשחק הרכבה

תמונה

"One day a talented lass or fellow, a Special one with face of yellow, will make the Piece of Resistance found from its hiding refuge underground. And with a noble army at the helm, this Master Builder will thwart the Kragle and save the realm, and be the greatest, most interesting, most important person of all times. All this is true, because it rhymes."
מורגן פרימן

לפני כחודשיים, במסגרת ההתנדבות שלי במעון חירום לנשים וילדיהן, יצאנו עם הילדים לסרט ב"יס פלנט". הסרט הנבחר היה "לגו" – אורח חדש בבית הקולנוע באותה העת, נוח הן מבחינת השעה בה הוקרן והן מבחינת התוכן המתבקש מסרט ילדים. לאחר הצפייה, השתכנעתי בכך עוד יותר, אבל הפעם מסיבה שונה. מבחינת טיימינג, בהחלט התאים לי להיתקל בסרט הזה בתקופה האחרונה, והתוכן שלו בהחלט היה ראוי. בעיקר משום שלא מדובר בסרט ילדים. מדובר בסרט למבוגרים שבין השאר מונגש בצורה מוצלחת למדי לילדים. זמן רב לא נתקלתי בסרט עם חזון מניפסטיציוני שכזה, בטח שללא ציפייה מוקדמת.
מעצם היותו שובר קופות מוצלח, על הסרט נכתבו לא מעט ביקורת קולנועיות (רובן פושרות להכעיס), בלא מעט אתרים ועיתונים. הפוסט הזה לא הולך להיות אחת מהן. מה שהוא כן הולך לעשות, זה  לנסות להציג כאן סיקור רעיוני-הגותי ואמנותי על הסרט ומסריו.
על כן, למי שטרם יצא לו לצפות בסרט אמליץ כמובן ללכת ולעשות זאת, וגם להימנע מקריאה היות והולכים לצוץ כאן ספוילרים על ימין ועל שמאל. אז הנה, יש לכם עכשיו 2 סיבות לכך – גם בשביל ליהנות מהסרט עצמו וגם כדי לקרוא את הפוסט הזה, וליהנות אפילו יותר.
הסיבה  שהרעיון לפוסט נולד אצלי מלכתחילה היא שקודם כל מאוד אהבתי את הסרט. אבל פרט להנאה קולנועית, יש בו הרבה מעבר – הוא פורש ביקורת חברתית ומסרים רבי השראה ואמביציה ששזורים באנימציה ילדית הומוריסטית ותזזיתית. זה הקסם, זו החריפות וזה מה שהופך אותו ליצירה  מדויקת שמכוונת היטב למטרה. אז בואו נדלג מעל התמרור הנחמד שמתחת ונתחיל.
spoilers lego movie

הסרט נפתח בסצנה בה לורד ביזנס מצליח להניח את ידיו על הקרגל במטרה להשתלט על העולם לאחר קרב עם הקוסם/כהן ויטרוביוס. ויטרוביוס מנבא נבואה שיום אחד יקום לו ה"מיוחד" – גיבור שיצליח להשיב את העולם על קנו ולסקל את תוכניתו של הלורד ביזנס. היות והוא לא הרשים את לורד ביזנס מי יודע מה, הוא נבעט מצלע הר.

8 שנים לאחר מכן (מאז שהילד שמדמיין את כל העלילה נולד לאביו שמשמש השראה ללורד ביזנס?) אנו פוגשים את אמט, בנאי לגו גנרי ופשוט, קונפורמיסט מושבע, שחי בעולם שטוף רודנות ומקבל הכל בהכנעה.
העולם (בדגש על בריקסברג, העיר בה העלילה מתחילה), הוא תמונה שמזכירה מאוד דיסטופיות מוכרות שמתוארות ב1984 ו"בעולם חדש מופלא". נראה אפילו שהיא שילוב של שני העולמות מהספרים האלה. ללורד ביזנס יש מונופול מוחלט על כל דבר – מוצרי הצריכה, התקשורת, ואפילו (כדי שלא נטעה לנו לרגע) על מכונות הצבעה. קו האופי הכי בולט אצל לורד ביזנס לכל אורך הסרט הוא האובססיה שלו לסדר ודוגמטיות – וזה בדיוק מה שהוא משליט בעולם הלגו. כולם עושים דברים בדיוק לפי התוכנית שמוכתבת מלמעלה, כמו מכונות ומאושרים מזה עד השמים, כמו מכונות. אין מקום לביקורת, שוני או יצירתיות, הרי הדברים האלה מסכנים את הסדר המופתי עליו נשענת כל המציאות הזאת, וכך גם כוחו של לורד ביזנס. הסממן המובהק לסדר הקיים הזה, הוא איך לא, שיר. Everything is awesome  הוא מעין להיט מונופוליסטי יחיד, דביק וסוכרתי ולדאבון הלב גם קליט בצורה מדאיגה, שמנוגן כל העת בכל מקום ברחבי בריקסברג וכנראה גם בשאר העולם, והמסר שלו ברור – החיים סבבה, תשמחו ותהללו את המציאות בה אתם חיים, כי הכל טוב, ואל תשאלו שאלות (למעט רטוריות בסגנון "איפה המכנסיים שלי?").
הפעלת הקרגל (דבק המגע האיום) נועדה רק להעלות את כל זה מדרגה – להקפיא את האנשים במקומם אף יותר מהתכנון המרכזי שרווח מלמעלה, כאילו היו בובות (אהמ). היא שלב סופי בתוכנית שנבנתה והגשימה את עצמה לאורך כל שנות שלטונו של הלורד ביזנס. דבק המגע, כמו גם אופי המשטר והרודנות הם כמובן מטאפוריים לעולמנו אנו – למצבים בהם ממשלות ופוליטיקאים מעוניינים להנדס את החברה כרצונם לכיוון אופטימלי, והאינדיבידואליזם והיצירתיות של כל האנשים המעצבנים האלה שמתרוצצים להם בין הרגליים פשוט מוציאה אותם מדעתם. אז אם שטיפת מוח לא פועלת על חלקם (master builders הנון קונפורמיסטים העקשנים והמעצבנים), הקרגל בטוח יפעל. כולם פשוט יהפכו לפסלים בתערוכה של איש אחד. לא צריך להסתכל רחוק מדי כדי לראות איך חזונות כאלה התקיימו בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה, ועודם מתקיימים ברמה כזו או אחרת אצל קבוצות פוליטיות ברחבי העולם וגם אצלנו בישראל. דוקטורינות שמגיחות מקשתות שונות של הפוליטיקה, עם מטרה דומה – לעשות את שהלורד ביזנס עשה. אם היה להם דבק ענקי הם לבטח היו משתמשים בו.

לורד בינזס. רודן, מבוגר אחראי וויל פרל

לורד בינזס. רודן, מבוגר אחראי וויל פרל

בתוך כל המציאות הזאת יש את אמט, הבחור הכי קונפורמיסטי והכי חסר ייחודיות. נראה כאילו היצר לעמוד על השוני שלו מהסביבה כלל לא קיים אצלו. כשכבר חשב שיוכל לחיות עד ימיו האחרונים כבובה על חוט וכלי שרת בידי דיקטטורה של לורד ביזנס, הוא פוגש בחורה באתר בניה נטוש. סקסי. ואז נופל אלפי קילומטרים בצורה כואבת למדי עד לקרקעית האדמה. עוד יותר סקסי (בייחוד הכידון המונפץ הזה שהוא נחת עליו תוך כדי. רארר). והנה שם, הפקק לקרגל, חפץ הקסם שישים קץ לסכנה שמרחפת מעל כל עולם הלגו וימנע מהדבק להדביק את כולם – פיס אוף רזיזטנס נדבקת לגב שלו. אם אמט הוא הגיבור שנשלח להיאבק ברודנות ובדיכוי, הרי שחתיכת המרד היא ללא ספק האקסקליבר שלו. דווקא בגלל אופייה הפאסיבי (בכל זאת, כולה פקק שאפילו אי אפשר להכות איתו כמו שצריך) גלומה עוצמתה – היא חומר ביד היוצר, אין לה תחליף אבל ללא השימוש הנכון, ללא הנחישות ולא ההכרה בבעיה העמוקה שרודפת את החברה – היא חסרת תועלת. יחד עם כל אלה – היא סמל למאבק ברודנות, בדוגמטיות ובדיכוי היצירתיות, סמל הקיום והחיים. בהחלט נכנסת למועדון של הגדולים, יחד עם ההצדעה הידועה ממשחקי הרעב וכו'.

לורד בינזס ועושי דברו, כמה מפתיע, מודעים לסכנה הטמונה בחתיכת המרד ובאיום שהיא מייצגת להמשך שלטונם, ובעיקר חוששים הם ממי שהיא "בחרה" בו. שזה השעיר-לעזאזל-הכי-תלוש-וטוב-שכך- אמט. גיבורנו נלקח לחקירה במרתפיו של שוטר טוב/שוטר רע, יד ימינו של לורד בינזס. אחח, שוטר טוב/שוטר רע. זו הייתה אהבה ממבט ראשון (או שני, הבחור בכל זאת מחליף אישיויות כאילו היו ראשי דמויות לגו להרכבה). בכל משטר אימים שמתכוון לשרוד, צריך להיות מערך אפקטיבי ומשומן של כוחות שיטור, שיטילו מורא, שיאכפו את הטוטליטריזם ושירחיקו רעיונות התקוממות טיפשיים ממוחותיהם של הנתינים. הדמות של השוטר מעניקה לנו התבוננה מרתקת על המורכבות הזאת  – בעיקר על השרירותיות שבה חופש האזרח יכול להיות מוגבל על סמך גחמות ו"מצבי רוח" של הגורמים השולטים, הכל פועל יוצא של ההגמוניה המוחלטת שהאנשים האלה נמצאים בראשה. יחד עם זאת, אפשר גם לראות שמדובר, לטוב ולרע, באנשים – עם משפחה (שמודבקת באכזריות ע"י לורד ביזנס אחרי שאמט בורח עם מי שהוא נדלק עליה) ואמביוולנטיות אנושית למדי, אמביוולנטיות שמתועלת באופן מכוון לידי טכניקה משטרתית שנעשה בה שימוש גם בשפיכת אלכוהול לבני נוער אחרי 11 בלילה וגם בחדרי חקירות של רוצחים סדרתיים – תמיד יש שוטר טוב ושוטר רע. אחד מלטף ומרפה, בשביל להכין את הקרקע לזה שיבוא וידלה פרטים, ישבור את החשוד או סתם יאכוף את הסדר בצורה אפקטיבית. מעבר להיותו כלי ציני בידי המשטר, האמביוולנטיות והאנושיות מבטאות את רצונם העז של ברגים באותה מערכת דכאנית, בין אם גדולים או קטנים, בין אם שוטרי תנועה פשוטים או חיילים במחסום – לשנות את המציאות מבפנים, והקושי הרב והמוגבלות הכמעט מוחלטת שכרוכים בכך, שלא לומר נאיביות. אבל שכשמבינים שהשינוי האמיתי קורה אחרי שעוזבים את ה"בפנים", אחרי שמתקוממים נגד המערכת שהתגייסת אליה בתחילה – או אז לשון המאזניים נוטה לכיוון המכריע, ממש כפי שקרה בסוף הסרט  – אף על פי שלורד ביזנס "מחק" (שום מטאפורה, ממש מחק, עם מסיר לק) את ה"שוטר הטוב" בדמות הדו-אישיותית הזאת,  היא עדיין לקחה טוש וציירה באופן עילג חזרה את פניה הטובות, בחרה להתנגד לאדון הקודם שלה ולחבור לאמט וחבריו. הזוי, בלתי אפשרי, מופרך ולא מתקבל על הדעת – אבל נעשה. מה שאפשר ללמוד מכאן לדעתי, הוא שמלכתחילה לא צריך לתת כל כך הרבה כוח בידי אנשים, אבל בחירה אישית של אותם האנשים בחלק מהמקרים (והמציאות מלמדת שחלק קטן מאוד מהמקרים) יכולה לעשות את ההבדל.

6a00d8341c730253ef01a73d7317f4970d-450wi

שוטרטוב שוטרע. משנים מבפנים

אבל אמט בורח מטלפיו של השוטר, בזכות וויילדסטייל. אחרי שהוא עושה לעצמו קוק בלוק כואב במיוחד בזה שהוא מתקשה להסתיר את העובדה שבניגוד לצפיות שהיו לה מנבואתו של וטרוביוס, אין בו שום דבר "מיוחד" – הוא לוחם די גרוע ולא יודע לבנות כלום ובקיצור הבחור הכי סחי עלי אדמות. אמט הולך לעשות מינגלינג עם החבר'ה המגניבים, המורדים שירדו למחתרת, שלל דמויות הלגו שהונחתו בעלילה הזאת כתוצרים של קרוס-אוברים אלימים במיוחד מעלילות אחרות (מלחמת האזרחים האמריקאית, הארי פוטר, מארבל, שר הטבעות.. הנקודה ברורה) הוא מגלה שיש אלטרנטיבה לחיים אותם הוא חי, רואה את העוולות של לורד ביזנס אבל קודם כל מגלה את עצמו, ובדרכו העילגת, המגושמת והלא הירואית בעליל עובר תהליך של חיבור עצמי.

מבין שלל הדמויות הצבעוניות וההזויות ששובל זרחני של רפרנסים ניגר אחרי כל תנועה שלהן, דווקא יוניקיטי (מעין הכלאה בין חד קרן לחתול, שני היצורים החמודים והדביקים ביותר שניתן להעלות על הדעת, המארחת של כנס המאסטר בילדרס בקוקולנד) תפשה את תשומת ליבי. כבר מההיכרות הראשונית איתה אנו עדים לדיכוטומיה הכבדה בה היא לוקה. היא אוהבת רק שמח. רק רגשות חיוביים. כמו המקום בו היא גרה, ככה גם האישיות שלה – הכל צריך להיות מלא באושר, מרץ, רצון לעשות טוב ואוי ואבוי למי שיביא לפתח ביתה רגש שלילי כמו עצב או כעס. היא הולכת להתעצבן עליו בטירוף (כן, אכן דיכוטומיה כואבת) לפחות היא מודעת לעובדה שעקביות היא לא הצד החזק שלה. אחרי שהחבר'ה של שוטר רע מניסים אותה ואת חבריה מקוקולנד והורסים את העיר עד היסוד, ממש רואים את ההתחבטות הפנימית שלה בראותה את היכל הכלב (אה??) נסדק מול עיניה. התעורר אצלה משהו מוזר, משהו לא מוכר, משהו.. רחמנא ליצלן.. שלילי. כעס כנראה. אבל המפגש האמיתי והישיר שלה עם הרגשות האלה מתרחש בקרב בבריקסברג. אחרי שאמט חוזר מעולם המתים (שזה העולם האמיתי, כן?) בשביל להציל את המצב, נראה שכאשר הוא נקלע ללהקת רובטים אין איש שיעזור לו חוץ ממנה. או אז היא מתפרצת בחמת זעם הו כה לא אופיינית ומכסחת לרובוטים את הצורה ("אתם צריכים להיות יותר נחמדים!!").  אחלה של תהליך עברה זאתי. באמת מרגש. הסיפור שלה יכול לתת לנו נקודת מבט מעניינת על פצפיזם ושלל זרמים ניו אייג'ים ואולד אייג'ים, שדוגלים בחשיבה חיובית ובכיבוש הרגשות הלא רצויים כמו כעס, עצב או תסכול. כאשר העולם שאתה מאמין בו נמצא תחת מתקפה, כאשר כוחות אלימים מנסים לקחת ממך את חלומותיך ואת המרחב אותו אתה אוהב – להתעלם מכך באופן הפגנתי ולהיאחז בדוגמטיות חיוביסטית זה לא הדבר הנכון לעשות. כאשר אדם ניצב בפני איום וכחות דכאניים, עליו להילחם, בשביל לשמר את אותם הערכים שיקרים לו ואת עולמו שלו.

יוניקטי על הצד הטוב שלה

יוניקטי על הצד הטוב שלה

במהלך הפשיטה של כוחותיו של שוטר רע על קוקולנד אפשר להיתקל בדבר מעניין נוסף – כאשר כל גיבורי המחתרת מנסים לבנות דבר מה שיעזור להם להדוף את שוטר רע ולברוח משם, כל אחד מהם מושך לכיוון אחר. כל אחד בא עם מטען עצום ומורכב של אינדיבידואליזם, עם יצירתיות חסרת גבולות ועם אמביציה בשמים – התוצר הסופי של הוא ספינת חלל גרוטסקית ומוזרה, עמוסה ופומפוזית שלא משרתת את גיבורנו יותר מדי. נראה שבשביל להגיע למטרה משותפת, אינדיבידואלים צריכים לשתף פעולה, תוך תיעול של הייחודיות של כל אחד וביטויו העצמי לידי דבר מה משותף שיהיה אפקטיבי וייתן ביטוי לכל המעורב ויענה על צרכיו. זה מה שנקרא שיתוף פעולה וולנטרי והפוטנציאל הטמון בו הוא גדול, כפי שניתן לראות בקרב האחרון בסרט, כאשר כל אחד מהלוחמים עוזר לשני וכולם יחד מצליחים להפגין חזית מרשימה אל מול כוחותיו של לורד ביזנס. הדבר מציב מראה ליחסי האנשים בחברה,  ומתבטא בנושאים כמו מסחר, דיפלומטיה ופוליטיקה, מעין חוק בסיס שמתקיים ומוביל להצלחה שתורמת בסופו של דבר לכולם.

אז במסגרת אותו שיתוף פעולה סופר יצירתי והדדי, מצליחים גיבורנו לחדור למבצרו של הלורד ביזנס ולהערים על הרובוטים שלו. אבל איך לא, משהו בתוכנית משתבש ברגע הכי קריטי (השם האמיתי שלה זה לוסי.. כמה גנרי השם וכמה נוגע ללב הגילוי) וכל החבורה נכבלת יחדיו, לורד ביזנס מפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית, לוקח את הקרגל ויוצא לעשות רע. ואם לא די בכך, מסתבר שהנבואה של וטרוביוס היא בלוף אחד גדול. וזה לא היה מפתיע במיוחד – אמט לא הצטיין בלהיות "מיוחד" כל כך ומוכשר בכל מה שבנאי-על אחרים היו מוכשרים בו, ולמרות זאת הוא זה שחתיכת המרד בחרה בו על פני כל אותם האינדיבידואלים לוחמי מחתרת, כמו באטמן, וויילד סטייל ואיש החלל מהאייטיז (מה הסיפור של הבחור הזה?) שנראו מנוסים ונחושים בהרבה ממנו. לאורך רוב הסרט הצופה חושב שמדובר בשרירותיות קוסמית שמקורה בנבואה, אבל בסוף אנו נחשפים לעובדה שייחודיות ואינדיבידואליזם קיימים בכל אחד, שכל אחד יכול לממש את עצמו לידי פוטנציאל שיהיה רק שלו, בהתאם למי שהוא, גם לא בהכרח נוצץ ומוצלח מזה של האחרים (ואכן, הסצנות הגורליות שנועדו להעלות את המורל ללוחמי המחתרת ולמעשה אפילו בקרב האחרון ובשיא, שהוא שיחת הפיוס בין אמט ללורד בינזס – אמט לא הופך פתאום ללוחם הכי אמיץ ומוכשר, וגם לא לבנאי הכי מופרע. הוא פשוט נפתח לאפשרות לנצל את הכישורים שלו, וזה מה שעושה את ההבדל. בגלל זה הוא הגיבור הראשי- סתמי כיביכול, אבל קחו את הבחור הסתמי הזה ותפגישו אותו עם אתגרי המציאות ותראו שיש לו לא פחות חלומות ואמביציות מלשאר הלוחמים שנלווים אליו. כן כן, בכל אחד מאיתנו מסתתר לו אמט קטן, לא באטמן, לא ווילד סטייל ולא וטרוביוס, דווקא אמט, כי אמט הוא סמל הפשטות והפוטנציאל הלא מלוטש שכל אחד יכול להתחבר אליו.

אמט בועידת הmaster builders

אמט בועידת הmaster builders

בראותו כי המצב אבוד, בוחר אמט ליפול אל תהום הנשייה (זה מה שזה, לא?)  ובכך להקריב את עצמו ע"י ניתוק המחשב על מנת שחבריו ינצלו מההשמדה. וכך הוא והפיס אוף רזיזטנס, שוב שניהם יחדיו, נופלים מלא מלא זמן במערבולת של צבע וצורות. וכאן מגיע הטוויסט. אם מי מאיתנו חשד קודם לכן על סמך הרמזים הרבים ומי שלא, ברגע שאמט מגיע לסופה של המנהרה האינסופית זה נעשה ברור –  גן העדן (או הגיהנום) הוא העולם האמיתי: מרתף ביתי שבו שולחנות עמוסים במבני וצעצועי לגו (ע"ע עולם הלגו). הנה בריקסברג , והמערב הפרוע, וקוקולנד.. והנה אמט שוכב שם על הרצפה, קפוא ובובתי למהדרין, עם פקק הדבק על ידו. והנה בא ילד (האלוהים?) ואנחנו מגלים שכל העלילה הזאת היא פרי מוחו הקודח. והנה גם בא האיש מלמעלה (the man upstairs), מקור ההשראה ללורד ביזנס, אביו.
כאן הסיפור מגיע לשיא. אנו עדים להקבלה שנעשית בין שני עולמות – עולם הלגו והעולם האמיתי, באמצעות עלילה שנוצרה ממוחו של ילד, רווית קרבות, שליחות גורלית וגבורה – שחושפת את הקונפליקט המשפחתי בין אב ובנו. בין הצורך האובססיבי של האב בסדר מופתי וצייתנותו של בנו (מזכיר לכם מישהו?) לבין היצירתיות והרצון של הילד לשחק וליצור עולם משלו. מסתבר גם שהאבא הוא זה שבנה ביסודיות את כל העולם והיקומים שלו. אז האם יש כאן יותר מאלוהים אחד? או שמא זה המאבק הפנימי שלכל צד בו יש דמות (אבא ובן)  כזה היכול להתנהל בנפש אחת, או באומה שלמה? הפיצול של שוטר טוב /שוטר רע היה ברור ופשוט יחסית, אבל פה מדובר במשהו מעט יותר מורכב – דילמה משפחתית שמסתיימת בסופו של דבר בפיוס היסטורי בין האב לבן (בסנכרון מושלם עם נציגיהם בעולם הלגו, לורד בינזס ואמט, בהתאמה) כאשר האבא ולורד ביזנס מכירים בעובדה שמה שהם מנסים לחסל ולמגר אצל האחרים קיים בעצם אצלם. ושהעוול שנעשה כאן הוא דיכוי האחר וכפיית דרכיהם עליו, מה שאבא עשה כלפי בנו מתוקף פערי הגיל והמעמד שלהם, כאשר אסר עליו לשחק בצעצועים ולעשות את כל אותם היברידים מוזרים (כמו שודד הים ויוניקיטי), בעולם הלגו המקביל הדבר התבטא כמובן בהנדוס החברתי ועריצותו של לרוד ביזנס השליט על נתיניו. אנו למדים שלורד בינזס והאבא, לא כל כך שונים מהילד ומאמט, וכאשר הם פוגשים לבסוף את החלקים החבויים האלה בעצמם, רק אז הם באמת יכולים לפגוש את מי שניצב מולם, בין אם זה אחד עם יד- צבת צהובה או ידיים אנושיות שפרושות לחיבוק. אנו עדים כמה עולמו החוויתי של ילד יכול להשליך על  חברה שלמה,  על הלכי רוח ומציאות פוליטית קיימת, שבסיפור הזה התגלמה כדיקטטורה טוטליטרית. אותה דמות של "מבוגר אחראי" כשליט יחיד או מדינה ששולטת על הכל באמצעות תכנון מרכזי היה בדיוק מה שאמט וחבריו נלחמו מולו, ולפעמים גם אותו מבוגר אחראי עקשן יכול להבין מה זה להיות ילד, או לחלופין, מה זה להתחבר ליצר החיות שלו עצמו ולחיות בהרמוניה עם הזולת.

"בן, אתה בנית את כל זה?" שאל וויל פרל

"בן, אתה בנית את כל זה?" שאל וויל פרל

בסופו של דבר היה זה האבא שהבליחה אצלו ההבנה ונפל לו האסימון, והיה זה לורד ביזנס בכבודו ובעצמו ששם את הפקק על הדבק (פיז אוף רזיזטנס על הקרגל) והועף מעוצמת הפיצוץ שבא מיד לאחר מכן.
זה היה פיוס בין אב ובן, פיוס בין הרצון לשמר לבין הרצון לחדש, פיוס בין 2 החלקים שבאדם, פיוס בין רצונו של האדם לממש את עצמו לבין הדחף שלו לכפות זאת על אחרים.
האידיליה המקסימה הזאת הייתה חייבת להיקטע בצורה איומה עם הגעתה של אחותו של פין (הילד), ואיתה נציגות נכבדת של חייזרים. נו טוב, לפחות יש חומר לסרט המשך (ואיתו גם לפוסט  פדנטי וחופר אף יותר).
כתוביות הסיום עלו, מלוות  בשיר הנושא הנודע. עכשיו, עם סוף הסרט אותן מילים שנראו כאילו נועדו להיות פסקול עליז וקריפי למדי לדיקטטורה, התאימו לא פחות דווקא למסר ההפוך, זה שאמט וחבריו נשאו עימם לאורך כל הדרך, זה שהדהד מהסרט מתחילתו ועד סופו.
מאוחר יותר, כשחזרתי הביתה, גיגלתי את המילים לשיר  וראיתי שהן everything is awesome.. when you're part of a team and you're living your dream. ו והן סיפקו מבט שני שהתכתב בצורה מוצלחת עם הקונספט של הסרט וכל מה  שהוא הביא עמו. רבות הן הדרכים להגדיר אותו, מילים כמו ליברליזם ואינדיבידואליזם עולות באופן מתבקש. אבל אני חושב שהכי נכון יהיה להסכים שזה פשוט סרט לגו. לא צריך להתאמץ הרבה בשביל לראות בלגו מטאפורה לחיים. הוא מייצג נאמנה את מה שקיים בעולמנו – ברמת הפרט וברמת החברה והמדינה- בסופו של דבר הדרך למימוש עצמי והגשמה נסללת בידי היצירתיות, התעוזה, האינדיבידואליזם ושיתוף הפעולה הדדי של יצירה ובנייה חופשית, בבניינה של חברה חופשית. במובנים רבים, לגו הוא החיים האמיתיים והחיים האמיתיים הם לגו, וכל אחד הוא הmaster builder של החיים שלו.


אם באמת חשבתם שתצליחו להתחמק מזה – הנה לכם השיר. נתראה אחרי 10 שעות, ספרו כמה awesome היה 🙂